ב-2015, כמה חודשים אחרי שחזרתי מסינגפור ואחרי כמה עשורים הייטקיים בהם העבודה שלי התמקדה בפיתוח פלטפורמות ואפליקציות, התיישבתי להקשיב ללב ואפיינתי פלטפורמה שקראתי לה בנק האכפתיות - Bank of Kindness . הרעיון היה פשוט ובעל משמעות עמוקה, כל אחד זקוק למשהו וכל אחד יכול לתת משהו, והבנק הזה היה אמור לאפשר את החיבורים שביניהם. יצאתי מנקודת הנחה שלכולנו באמת אכפת, אבל לא תמיד יש לנו את האמצעים או הידיעה איך להגיע אל מי שזקוק למה יש לנו להציע (ממש על קצה המזלג). בעשר השנים שעברו מאז, מ

הרבה לפני "באג 2000", לפני ההריון הראשון רכשנו דירה על הנייר במודיעין, שכונה מתפתחת, עם פארקים שצוירו ביד אמן, בצבעי פסטל ירוקים ומכחול מיוחד בצבעי תקווה לחיים חדשים. עברנו אליה כשאני מלאת חלומות, מתרגשת לבנות לנו קן של אהבה ובטן הריונית בפעם השניה. בפועל? חול, אבק, רעש של בנייה עד שעות הערב המוקדמות. זכורים לי הנסיונות הנואשים שלי למצוא שקט, לתת לגוף שלי מרחב לנשום, לדמיין את הבית שיהיה כאן למשפחה המתרחבת שלי. כשהשקט סוף סוף הגיע מבחוץ, התחיל רעש בדירה מלמעלה: שכנים חדשים נכ

כשהתחלתי לספר לחברים קרובים על הסולם שאני עברתי, בנושא הגירושין , הייתי כל כך נרגשת. סיפרתי מה חוויתי, כמה תרפויטי ומשמעותי זה היה עבורי, פשוט המלצתי לכולם "לעלות בסולם" - כל אחד עם הכאב הפרטי שלו כי לכולנו מגיע שלום פנימי. הסיפורים של כולנו שונים, אין אחד שדומה לשני, אבל בלב כולנו מסתתר אותו געגוע בסיסי, הגעגוע לחזור אל המקום ההוא בלב, שהיה שלם לפני שהתרחקנו ממנו. לפני שגורשנו. מגן העדן. כשהחלטתי לחזור לעולם הריפוי, בחרתי למפות את כל הנושאים שאפשר לעשות עליהם סולם. גיליתי (ו

“למה אני היחיד שנשארתי?” שאלה ששאל סג״מ ניתאי אביזמר שניצל מהקרב בזיקים. אני זוכרת היטב את היום שבו גם אני שאלתי את אותה שאלה, עברו מאז עשרים ואחת שנים. סרן אור מוזס, הייתה ממש צמודה לניתאי. המחבל כיוון את הרובה אל שניהם. הכדור פגע בה, היא נהרגה והוא ניצל. כוח עליון כיוון את מסלול הכדור ובתוך ניתאי נשאר פצע שאיש לא רואה. פצע של חיים. אחרי שניצלתי מהצונאמי בדצמבר 2004, נתקלתי לראשונה בתופעה שנקראת "סינדרום הגיבור" (Hero Syndrome), או אשמת הניצול (Survivor’s Guilt). מצב שבו אד