איך להקשיב לאבנים עם לב.

הרבה לפני "באג 2000", לפני ההריון הראשון רכשנו דירה על הנייר במודיעין, שכונה מתפתחת, עם פארקים שצוירו ביד אמן, בצבעי פסטל ירוקים ומכחול מיוחד בצבעי תקווה לחיים חדשים. עברנו אליה כשאני מלאת חלומות, מתרגשת לבנות לנו קן של אהבה ובטן הריונית בפעם השניה.

בפועל? חול, אבק, רעש של בנייה עד שעות הערב המוקדמות. זכורים לי הנסיונות הנואשים שלי למצוא שקט, לתת לגוף שלי מרחב לנשום, לדמיין את הבית שיהיה כאן למשפחה המתרחבת שלי.

כשהשקט סוף סוף הגיע מבחוץ, התחיל רעש בדירה מלמעלה: שכנים חדשים נכנסו עם ג׳ק ראסל שרירי ותינוק שרק התחיל ללכת, רעש של ג'ולות מתגלגלות על הרצפה, כסאות נגררים.

אקוסטיקה לא משהו שמעבירה אל קצות העצבים את הרעש שעושים החיים.

שבועות ספורים אחרי הלידה, ביתי אושפזה עם דלקת קרום המוח. כשחזרנו הביתה, קירות הבטון שציירנו עליהם ציורים של אהבה, נראו לי אחרת ולא הצליחו להחזיק את מה שכבר נשבר בפנים.

הבית חדש וצבעוני, ואני עם לב סדוק ודיכאון אחרי לידה.

בדירה ההיא לא נשארנו הרבה זמן.

אני יודעת היום כמה היינו צריכים לעבור דרכה.

בית זה לא רק קירות - בית הוא מראה.

הוא משקף לנו את כל מה שקורה בתוכנו, את התודעה, את הזוגיות, את היכולת שלנו לתת מקום לכולם, את היחס שלנו לגוף, את היחס שלנו לאור ולא רק לזה שנכנס דרך החלונות.

עד כמה הדלתות של הבית שלנו פתוחות. גם דלתות הלב.

כשאנחנו בונים בית, משפצים, או עוברים דירה, לרוב אם נהיה ערים, יפתחו גם "חלונות ישנים" בתוכנו.

אלה שעליהם כבר הגפנו תריסים כבדים.

כשבונים בית ומניחים יסודות חדשים בחוץ, דווקא אז מתחילים לראות את הסדקים הראשונים שבפנים.

ויש כאלו שמתחילים להיאבק. כאילו על מיקום הספה או האי במטבח, אבל המאבק הוא אחר לגמרי, הוא על מקום. על הצורך למצוא מקום בטוח לנשום בו, להניח את הגוף הרגשי שלנו, מקום בטוח ללב, לחלום, לאהבה.

תהליך הסולם שלאחרונה אני צוללת לעומקו

מאפשר לי להסתכל על "חלקת הבית" שלי ושלנו ולשאול הרבה שאלות.

שאלות בסיסיות, ראשוניות...

האם אנחנו חיים בבית שאנחנו באמת אוהבים?

האם הוא נקי, מסודר, נעים לנשימה? האם כל פינה בו נעימה לנו?

האם יש בו מקום לכולם? האם הוא פתוח לאור? לאורחים?

האם הוא פתוח לשלום?

הסולם מאפשר להתחיל להבין מה הבית שלנו משקף ואומר עלינו עכשיו?

אנחנו הרי יודעים שבית זה לא רק מבנה, זה מצב נפשי.

חזרה לגן עדן.

אחד השלבים העמוקים בתהליך הסולם הוא שלב השיבה.

ריפוי סך החלקים. איפשור אחדות באמת.

שיבה הביתה.

שיבה אחד לשני.

שיבה לאהבה הראשונה שהייתה כאן, עוד הרבה לפני ששורטטו החדרים,

עוד לפני כל הוויכוחים על צבע הקיר או גודל המטבח.

שיבה לגן העדן.

למקום שבו היינו שלמים, לפני שגורשנו ממנו.

לפני שהחיים הפכו למורכבים, לפני שהבית הפך לשדה קרב.

השיבה הזו היא לא רק חיבוק נוסטלגי, היא ריפוי פעיל.

גם אם הכול השתנה, גם אם עברנו מלחמה, פינוי, אובדן, עדיין אפשר לבנות משכן פנימי של שלום, מתוך אהבה.

כשהכול משתנה, עדיין הכול אפשרי.

לפני כמה שבועות פנתה אליי אדריכלית.

היא סיפרה על זוג לקוחות שהגיע אליה בתקופה קשה במיוחד.

בית הורי האישה, שאמור היה להפוך להיות שלהם, נפגע קשות במלחמה.

ואז הגיע הפינוי, של המשפחה המורחבת.

הם מצאו את עצמם ללא בית אמיתי, ללא קירות מוכרים, עקורים ללא שורשים. כתהליך ריפוי, הפסיכולוגית שלהם הציעה שיתחילו לחלום שוב, הם הקשיבו לה ובחרו לחלום על בית. לחלום זה בחינם.

כך הגיעו אל האדריכלית, עוד לפני שידעו איפה ואיך יממשו את החלום, רק כדי לתת לזרע הכוונה לנבוט בלב שלהם. הם דיברו איתה בעיקר על נשימה וכיווני אוויר, על אור שימלא חדרים, על ריחות בישול במטבח הענק ועל יציאה למרחבים, לגינה.

כבר באמצע התהליך, משהו התחיל להישבר.

"הם התחילו לחלום לאט," סיפרה לי האדריכלית,

"אבל מאוד מהר התחילו להיאבק.

כמעט על הכל, ואני לא הייתי בנויה לזה."

היא סיפרה שלאחרונה זה לא רק הם ותהתה בקול, האם יכול להיות שזה משהו בה. היא הרגישה שהיא הופכת לפסיכולוגית לזוגות שמתפרקים חודשים רבים לפני שהם נכנסים לבית. ״לרוב זה קורה חודשים ספורים אחרי המעבר...״

היא שאלה אם אפשר לעשות סולם עם הבית עצמו? עם הבית שהיא משרטטת על הנייר. אמרתי לה שננסה, העליה בסולם תתן לנו לדעת. כמובן שהיה טוויסט בעלילה כי איך לא, במהלך התהליך התברר שהסולם שלה הוא בעצם עם בית ילדותה, אבל זה סיפור לפעם אחרת.

במקביל לשיחות שהיו לנו ולתהליך שהיא עברה, גם זוג הלקוחות שלה עבר טרנספורמציה. במקום להיאבק על פרטים, הם חזרו אל השאלה האמיתית:

מה אנחנו באמת צריכים כדי להרגיש בבית?

ואז קרה משהו מפתיע. הם החליטו לשנות את כל תכניות, לא לבנות בקיבוץ, אלא לעבור לעיר. האיש ויתר על חלקת האדמה עליה חלם להקים גינה אמיתית ובמקומה הוא הסכים לתכנן גינת גג.

האדריכלית סיפרה לי: "מי היה מאמין? הוא לא היה מוכן להתפשר על גודל חלון המקלחת ועכשיו מתפשר על כל הגינה."

כשנכנס אוויר, מתאפשרת גמישות.

 מתאפשרת הבנה שהבית האמיתי הוא לא הגינה או המטבח, הבית האמיתי הוא השלום בין אדם לליבו.

האדריכלית, שמצאה את עצמה משמשת כפסיכולוגית ללא הכשרה, רק עם אמונה בבני אדם, הראתה להם שאפשר להפסיק להיאחז בחזון נוקשה. כשמרפים, נפתח מרחב של אפשרויות. היא איפשרה לי לחזק בתוכי את האמונה בשלום בית. היא איפשרה לי לחזור ולהאמין שיש אבנים עם לב אדם.

למי מתאים תהליך הסולם עם בית?

לזוגות בבנייה, שיפוץ, מעבר או פינוי.

למי שהכי חשוב להם לבנות מתוך שלום פנימי ולא מתוך מאבק.

לאדריכלים ומעצבי פנים.

שרוצים ללוות את הלקוחות שלהם בעומק ולהקל על מצבים בהם משהו מתרחש מתחת לפני השטח.

לכל מי שמרגיש שהבית "לא מחזיק"

גם אם זה הבית שאתם גרים בו כבר שנים.

כשמתחילות "תקלות" חוזרות, לפעמים הבית מנסה להגיד לנו משהו...

קירות בלי שלום ייסדקו, גם אם הם מבטון מזוין.

אבל לב אחד שלם?

זה יסוד שלא נשבר לעולם.

בתהליך הסולם מספיק אחד לשלום.

כשבונים מבפנים, גם הקירות מבחוץ עומדים אחרת.

סרטון שאני אוהבת: איך להקשיב ללב האבנים.