כל אדם חייב לפחות סולם אחד, אבל כמו בטנגו, גם לעלות בסולם צריכים שניים.

כשהתחלתי לספר לחברים קרובים על הסולם שאני עברתי, בנושא הגירושין, הייתי כל כך נרגשת. סיפרתי מה חוויתי, כמה תרפויטי ומשמעותי זה היה עבורי, פשוט המלצתי לכולם "לעלות בסולם" - כל אחד עם הכאב הפרטי שלו כי לכולנו מגיע שלום פנימי.

הסיפורים של כולנו שונים, אין אחד שדומה לשני, אבל בלב כולנו מסתתר אותו געגוע בסיסי, הגעגוע לחזור אל המקום ההוא בלב, שהיה שלם לפני שהתרחקנו ממנו.

לפני שגורשנו. מגן העדן.

כשהחלטתי לחזור לעולם הריפוי, בחרתי למפות את כל הנושאים שאפשר לעשות עליהם סולם. גיליתי (ולא לשמחתי) שאין נושא אחד בעולמי הפרטי, שאני באמת יכולה לוותר עליו. בכל פינה בחיי מצאתי שיש עוד מקום לשיפור, תיקון וריפוי ללב שלי.

להסתכל במראה זה לאמיצים.

בפוסט בפייסבוק שכתבתי אתמול, בנושא ריפוי אשמה, הגיב חבר שכתב שאין לו שום רגש שלילי, לא אשמה, לא כעס ולא קינאה. אז בעקבות התגובה שלו נכתב הפוסט הזה.

על מה כדאי לעשות סולם.

המסקנה שלי שסולם לא רק מומלץ אלא חובה לעשות על כל מקום בחיים שבו עדיין איכפת לנו. שבו עדיין יש לנו רגש. אם יש רגש, יש שם הזדמנות לתיקון.

על מה לא הייתי עושה סולם?

על מה שכבר מת בנו. הסולם נבנה רק במקום שבו הלב עוד פועם.

מכיוון שכל עוד אנחנו חיים ומרגישים, יש לנו הזדמנות אינסופית לתקן.

ומי רוצה לוותר על הזדמנות שכזו?

כשהלב שלנו יפסיק לפעום, נוכל לוותר גם על הסולם. ועד אז... אולי אפשר לחיות טוב יותר.

כשהתחלתי את הפרקטיקה שלי, הצעתי עשרה סולמות במתנה.

אחת מחברותי אמרה לי: "אצלי הכול בסדר, באמת שאין לי שום נושא לעשות עליו סולם." חייכתי ורשמתי לעצמי ביומן לעשות סולם על התכונה להשוות, ושאם עוד פעם אחת אשווה את עצמי למישהו אחר ואתכווץ, בוודאות אעשה סולם על הנטייה הזו. כן, סולם אפשר לעשות גם על תכונה או תבנית התנהגות לא נעימה או סתם מיותרת. לולא היא, לא הייתי יודעת שעמוק בתוכי מסתתרת הנטייה הלא מחמיאה הזו.

המשכנו לדבר ואני התעקשתי לבדוק לעומק. עברנו נושא נושא. באמת שלא היה לה כלום. (חברה מעצבנת.) בסוף מצאנו, בקושי, אי שם בכיתה ו' עשו עליה חרם בנות הכיתה ולא הגיעו לחגיגת בת המצווה.

"כן, אבל זה ממש לא משפיע עליי היום," היא התעקשה, "אני אפילו מבינה היום כמה זה חישל אותי, אין בי שום כעס ובטח לא משהו שמנהל אותי עד היום."

וככה נגמרה השיחה. הנחתי לה ופניתי לחברות אחרות. לכולן היה קשה להחליט, היו להן לפחות שניים-שלושה רעיונות לסולמות שונים, מלאי דרמות עם משהו מהעבר שמפריע להן בהווה.

יומיים אחר כך היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה בכל זאת לעשות סולם, עם הגרוש שלה, איתו אגב יש לה יחסים נהדרים. "חשבתי שהכל בסדר ביניכם?" שאלתי בתמיהה. "נכון," היא אמרה, "הכל ממש בסדר, אבל התעקשת שהסולם לא נועד רק לדרמות גדולות, אלא גם לניואנסים קטנים, לעלבונות שאפילו לא נתנו עליהם את הדעת ולא נתנו להם מקום, אני רוצה לעבוד על משהו קטן ושולי כזה.

הגרוש שלה הרעיף עליה מתנות בלי סוף אבל היא לא היתה מרוצה, אמרה שאף פעם לא באמת שאל אותה איזה מתנות היא אוהבת... ״זה שטותי, אבל משום מה משהו בזכרון הזה עדיין מכאיב לי." וכך קבענו. בערב לפני הסולם חשבתי שלעשות סולם על משהו שולי לכאורה זאת ממש פריבילגיה.

מי ידע שדווקא שם, בפרטים הקטנים,

יתגלה לו סוד גדול, יגע בנימים דקיקים של נפשה

ויביא עמו ריפוי עמוק ביותר.

שמחתי בסולם הזה. בכל סולם מתקיים ריפוי ותיקון גם עבור משכין השלום. לי אישית חשוב היה להשכין עוד שלום במערכת היחסים בנושא גירושין.

הסיפור שלה היה נעים, רגוע, שום דרמה, לאבי דאבי.

אבל כשהיא טיפסה בסולם לשלב הראשון, עוד לפני שהספיקה לציין נקודת שבר, משהו בתדר השתנה. פתאום, בתוך התהליך, הופיעה אמו של הגרוש. היא פשוט "נכנסה" לסולם, מבקשת מקום. הופתענו שתינו.

הצעתי שנשנה את הסולם ונזמין אליו את אמו של הגרוש. האמא החלה לספר סיפור. ביום שבו בנה תכנן להציע נישואין, הוא איבד את הטבעת שרכש וביקש מאמו את הטבעת שעברה דורות בין נשות המשפחה. היא לא רצתה לתת אותה, הוא התעקש והיא הרגישה שהיא מאבדת גם את הטבעת וגם את בנה.

ופתאום הכל קיבל הקשר אחר. הכאב, הדפוס, הפצע, כולם הפכו לסיפור רחב ועמוק יותר. עלינו בכל שלבי הסולם, סיפרנו סיפור חדש.

כמה ימים אחר כך חזרנו לשוחח כדי לעלות בסולם עם הגרוש. האווירה היתה אחרת לגמרי - רכה, מפויסת, מלאת הבנה. הפעם משני צידי הסולם עמדו שני לבבות ונפגשו מתוך שקט ושלום. בעוד כמה שבועות היא תיקח את הטבעת שמעולם לא השתמשה בה לצורפת ותכין ממנה תכשיט אחר.

בכל אחד מאיתנו יש מקום אחד לפחות בלב שעדיין מבקש שלום.

לכן אני יודעת שכל אדם חייב לפחות סולם אחד, אבל כמו בטנגו, גם לעלות בסולם צריכים שניים. כל מי שבוחר לעלות בסולם צריך שיהיה שם מישהו איתו, להיות עבורו לב שומע, ועדות חיה לשלום שמתגשם. אני כאן.