לפעמים לשאול את השאלה הלא נכונה זה כמו לחיות בשאול.

“למה אני היחיד שנשארתי?”

שאלה ששאל סג״מ ניתאי אביזמר שניצל מהקרב בזיקים.

אני זוכרת היטב את היום שבו גם אני שאלתי את אותה שאלה, עברו מאז עשרים ואחת שנים.

סרן אור מוזס, הייתה ממש צמודה לניתאי.

המחבל כיוון את הרובה אל שניהם.

הכדור פגע בה, היא נהרגה והוא ניצל.

כוח עליון כיוון את מסלול הכדור

ובתוך ניתאי נשאר פצע שאיש לא רואה.

פצע של חיים.

אחרי שניצלתי מהצונאמי בדצמבר 2004, נתקלתי לראשונה בתופעה שנקראת "סינדרום הגיבור" (Hero Syndrome), או אשמת הניצול (Survivor’s Guilt). מצב שבו אדם ששרד מלחמה, אסון, פיגוע, או רגע שבו הוא הצליח ואחרים לא, חש אשמה על עצם הישרדותו, ומרגיש שעצם החיים הם חוב שצריך לפרוע. והשאלה הזו, מסתבר, מהדהדת בלב של רבים: איך ממשיכים לחיות כשבתוך הלב שוכנת אשמה על עצם הקיום ומכלה כל חלקה טובה.

בכתבה הזו תפס את עיני משפט קורע לב: “מה עשיתי לא נכון שנשארתי בחיים?”

אני יודעת שהפצע של החיים מתחיל בדיוק בשאלה הזו -

שם מתחיל חיבור לא נכון בין האשמה לאהבה. שם מתחיל הפירוד בין חדרי הלב. שנים לקח לי להבין עד כמה האשמה הזו פשוט מתלבשת על האהבה, מנתבת את האדם להיות כל הזמן עם הצורך לכפר, לרפא, להיות בנתינה חסרת גבולות. עד שהנפש מתעייפת מהנסיון להחזיק את הסתירה: בין הרצון לחיות, לבין התחושה שאסור להנות באמת.

הנפש שלי התעייפה.

אני כנראה לא אחדש לאיש שאפשר להירפא מאשמה.

אף פעם לא מאוחר לקבל הזדמנות שניה ולהחזיר את עצמנו לחיים, להשיב לעצמנו את השלום הפנימי.

בעקבות הכתבה הזו ובעקבות השיח ברחוב שמציף כל וורסיה אפשרית של אשמה, אני בוחרת לכתוב עוד על המסע שלי.

מרתקים החיים הללו.

יש מתנה מוזרה שמגיעה דווקא מהפצעים ומהכאב עצמו.

עבורי זוהי ההוכחה שעדיין פועם בתוכנו לב שחי, שמרגיש,

שהלב שלנו לא נסגר ומשם הדרך נפתחת לשלום אמיתי, הוא מתחיל בי.

בשנתיים האחרונות, השתננו כולנו.

גם אני, כבר לא אותה אישה.

התרככתי, התעגלתי – גם בגוף, גם בלב.

אני משחררת אותה.

והאשמה, בקצב שלה, סוף סוף,

משחררת אותי.

לחיים. חיי גן עדן.